חיפוש

על קור וקורונה

יש תחושה בזמן האחרון של כאוס. אני לא נכנסת כאן לדיונים על הקורונה עצמה ועל המהות שלה (ובטח לא לדיונים על חיסונים), אבל אני מרגישה שמשהו בנו, כאנשים, נשבר. ולראייה- לאחרונה מתבטלים לי סשנים של צילום בגלל הקורונה. ולא בהכרח כי אנשים חולים בקורונה, אלא יותר כי הם לא רוצים לחלות בקורונה.

אי שם בגל הראשון, כשהיה סגר, באמת לא הצלחנו לעבוד מבחינה חוקית. ועכשיו, כשהכל פתוח, כביכול, יש תחושה גם שהכל סגור. או לפחות שאנחנו צריכים לקבוע את הגבולות של עצמנו. ובאמת, הרבה אנשים אומרים לי שהם דוחים את סשן הצילום שלנו עד יעבור זעם. ובנוסף, אני מוצאת את עצמי גם מבטלת סשנים, כי לא מתאים לי לשהות פתאום בתחבורה ציבורית שעה וחצי לכל כיוון.

תחושה מאוד מתסכלת. אנחנו רוצים להגן על עצמנו בכל מחיר, ואני יכולה להבין את זה.

ופתאום אני מרגישה שהחמימות בה אנשים הכניסו אותי לביתם לצילומים ביתיים קצת מצטננת. פתאום כבר לא רוצים כל כך את האינטימיות הסופר אינטימית הזאת ודווקא מחפשים את האוויר הפתוח.

אני בטוחה שהימים בהם היינו מתחבקים בכניסה לפתח הבית עוד יחזרו. ואני בטוחה שזה יקרה בקרוב. עד אז אני אמשיך לצלם באוויר הפתוח, בעיקר, ואקווה שהתקופה הרגועה (יחסית) שידענו, עוד תחזור.


בתמונה: צילומים ביתיים עם המשפחה של שחף, שצילמתי לאחרונה, שקיבלה אותי באקסטרה חמימות בהתחשב בתקופה.


3 צפיות0 תגובות