חיפוש

על התחלות חדשות

היום ה-1 בספטמבר, ויצא ככה שאף אחד לא איים בשביתה, או החליט שהקורונה גדולה מידי על מערכת החינוך, ומפה לשם שתי הבנות הגדולות שלי התחילו גני עירייה. פז ממשיכה באותו גן חובה וזוהר מתחילה גן עירייה.

בתור שועלת גנים וותיקה, חשבתי שהיום הזה יעבור בקלות. ואם אני אומרת בקלות, אני מתכוונת לאיזו לחלוחית בעין ותו לא. אני אקצר, ואגיד שמפה לשם כמעט ערפתי את ראשו של רועי שלא הצליח להוציא תמונה אחת טובה שלי ושל זוהר (היחידה שהסכימה להצטלם). הלכתי לבכות בחדר בערך חצי שעה על מר גורלי הספציפי- שאין לי תמונה טובה עם זוהר, וגם על מר גורלי הכללי- שאני תמיד מצלמת את כולם אבל כולם מצלמים אותי פח. וכמובן שהתערבבו פנימה כל מיני רגשות על הילדות שלי שהיו חודשיים שלמים בבית ולא בקייטנה, ועכשיו הן יהיו חלק נכבד מהיום לא בקרבתי ועוד ועוד.

זה לקח קצת זמן, אבל לקחתי את עצמי בידיים והבנתי שבסך הכל מתמזל מזלי ביג טיים: לפז מצטרפים כל החברים ״הישנים״ שהיו לה בגן טרום טרום חובה, וזוהר מתחילה בגן טרום טרום חובה שפז הייתה בו, עם הגננת לשעבר של פז. הורדנו את הבנות בגן, הן נכנסו בלי טענות והמשיכו הלאה בחייהן. ניסיתי גם אני, אבל זר לא יבין את התחושה שמרגישים כשהילד שלך הולך לגן, במיוחד בפעם הראשונה. זה מרגיש כאילו קטעו לך את היד.

בינתיים, רועי צילם אותנו מבלי ששמתי לב ויצאה אפילו תמונה טובה (לשם שינוי! יש אלוהים). ומפה לשם זוהר כבר חזרה מיום ההסתגלות הראשון (והגננת אמרה שבמפגש התנהגה כאילו היא בגן כבר חמש שנים).

ובסך הכל... Today was a good day.


בתמונה- ארד, התינוק שלי, שנראה לי יגיע לאיזושהי מסגרת חינוך, בקצב הדמעות שלי, לא לפני עוד שמונה שנים.

7 צפיות0 תגובות